בשנים האחרונות בולטת בקרב אמנים ישראלים הנטייה לחקור את הטבע בפרקטיקות השאולות מעולמם של מדענים מתחומי ידע שונים.[i] בין אם במודע ובין אם לאו יוצרת פעולה זו הד למעשיהם של האמנים המערביים בראשיתה של העת החדשה, שהתבוננו וחקרו את הטבע בשירותם של המדענים המודרניים הראשונים. עם היווסדן של הדיסציפלינות האקדמיות בשלהי המאה ה-19, נפרדה דרכם של האמנים שהמשיכו לעבוד בשירותם של המדענים מזאת של האמנים האחרים. נדמה כי התמסדותה של האקדמיה המודרנית מחד גיסא והיעלמותו של האובייקט מהאמנות המערבית מאידך גיסא, פערו תהום עמוקה בין האקדמיה לבין האמנות. מטרות התערוכה הן ראשית להצביע על התופעה הזאת באמנות הישראלית העכשווית, להציג כמה מהביטויים העיקריים שלה ולעורר שאלות לגבי התהום הפעורה בתקופתנו בין המדע לאמנות.
השדה המדעי הראשון בו ניכר שינוי בראשית העת החדשה הוא הבוטניקה. במשך מאות בשנים עסקו רוקחים ומרפאים בלימוד צמחים למטרות ריפוי והתבססו על ידע שנצבר מהעת העתיקה ועד שלהי ימי הביניים. כפי שהיה מקובל אז גם בתחומי דעת אחרים, הם נהגו לקרוא בספריהם של היוונים והרומים ולהעתיק מהם את הרישומים מבלי לבקר אותם ומבלי להתבונן בטבע ולחקור אותו בעצמם. את השינוי חוללו דווקא אמנים אשר נתבקשו על ידי בוטנאים לצייר עבורם צמחים עבור "ילקוטי העשבים" (Herbals) שלהם. היום מקובל לראות ב"ילקוט העשבים של קרארה" (Carrara Herbal) שצייר צייר מיניאטורות עלום-שם בפדובה ב-1400 בקירוב, את הביטוי הראשון לבוטניקה מודרנית. בספר זה הופיעו בפעם הראשונה עשבים וצמחים אותם צייר אמן אשר התבונן ולמד אותם היטב ולא הסתפק בהעתקה שלהם מספרים ישנים בהם תוארו בציורים סכמטיים.[ii] תחנה חשובה נוספת בתהליך זה מקובל לראות בחיתוכי העץ על פי ציורים של האמן הנס ויידיץ (Hans Weiditz) אשר מלווים את ספרו של אוטו ברונפלס "דיוקנים חיים של צמחים" מ-1530 (Otto Brunfels, Herbarum Vivae Eicones). [iii] בספר זה "נוכחת הקומפוזיציה 'הבוטנית' האופיינית של העידן החדש… זו הממלאה אין-ספור דפים של מגדירי צמחים מאז ועד היום."[iv]
אמנים אחרים שקדו באותה עת בלימוד יסודי של הטבע על מנת שיוכלו לצייר תמונות ריאליסטיות שיתאימו לדרישת אנשי הרנסנס לאמנות חדשה המבוססת על חיקוי הטבע. האמן האיטלקי פיזנלו (Antoni Pisanello c.1395-1455) היה כנראה האמן המערבי הראשון שצייר בעלי חיים על בסיס התבוננות ורישום קפדני שלהם. ליאונרדו דה וינצ'י (Leonardo da Vinci 1452-1519) היה כבר "איש אשכולות" שעסק בלימוד בתחומי ידע מגוונים ומלבד רישומים מדויקים של צמחים ובעלי חיים עסק גם בניתוח גוויות ולמד אנטומיה תוך שהוא ממלא אינספור דפים ברישומי ממצאיו המדעיים.
ליאונרדו דה וינצ'י, "טורסו וזרועות", רישום, מילאנו, ספריית האמברוזיאנה
גם האמן הגרמני אלברכט דירר (Albrecht Dürer 1471-1528) פעל כחוקר ועסק בלימוד ורישום קפדני אותם יישם אחר כך בהדפסים ובציורי השמן שלו. הרישום המפורסם שלו "כברת אחו" הוא למעשה תיאור מדעי של בית גידול אקראי, בדיקה אמפירית של "לוקוס" מוגדר כפי שמדענים בתחומי ידע שונים נוהגים לעשות עד היום.
אלברכט דירר, "כברת האחו הגדולה", 1503, רישום בצבעי מים על נייר, 403X311 מ"מ, וינה, אלברטינה
אין היום ויכוח על כך שאת היסודות לבוטניקה, לזואולוגיה ולאנטומיה המודרנית הניחו האמנים שפעלו בראשית העת החדשה, שכן רישומיהם וציוריהם היו מבוססים על התבוננות ולימוד הטבע ואילו המדענים שעבורם ציירו נטו עדיין להעתיק את הטכסטים מספרים עתיקים. [v]
אלא שבמאה ה-16 פעלו גם משכילים מזן חדש, אנשי תולדות הטבע (Natural History) ואנציקלופדיסטים אשר העסיקו אמנים בשירותם ובמקביל למדו את הטבע מתוך התבוננות וניסוי אמפירי. אחד מהם היה המדען השוייצרי קונרד גסנר (Conrad Gesner 1516-65) אשר ספרו "תולדות בעלי החיים" (Historiae Animalium 1551-8) נחשב לראשיתה של הזואולוגיה המודרנית. דמות בולטת במסגרת תהליך זה היה המדען האיטלקי יוליסה אלדרובנדי (Ulisse Aldrovandi 1522-1605). אלדרובנדי שספרייתו כללה בין השאר את "ילקוט העשבים של קרארה" ייסד ב-1568 בבולוניה והיה מנהלו הראשון של הגן הבוטני שהוקם במטרה לשמש ככר ניסוי לתלמידי רפואה ורוקחות. במקביל הקים בביתו מוזיאון לממצאים מהטבע (Naturalia) מתוך מטרה לאפשר לסטודנטים שלו באוניברסיטת בולוניה לימוד מתוך מגע והתבוננות בטבע. הוא טרח על פרסומה של אנציקלופדיה מאוירת בארבעה כרכים בשם (Storia Naturale 1591-1688) שבה יכללו כל היצורים החיים בטבע ולצורך כך הפעיל סדנה גדולה של אמנים – ציירים, רשמים ויוצרי הדפסים – שתיעדו עבורו את הממצאים שאסף. אחד מהאמנים שעבד עבורו היה צייר ורשם איטלקי בשם יאקופו ליגוצי (Jacopo Ligozzi 1547–1627). ליגוצי עבד תקופה מסוימת עבור האצילים מבית האבסבורג בחצרם בווינה, שם עסק ברישומים פסבדו-מדעיים של בעלי חיים וצמחים. בעקבות הצלחתו הוזמן ליגוצי לעבוד בחצרם של בני משפחת מדיצ'י בפירנצה ושם התפרסם ברישומיו המדויקים כמו זה של תוכי המקאו שבזכותם הוזמן גם לרשום עבור האנציקלופדיה של אלדרובנדי בבולוניה.
יאקופו ליגוצי, "תוכי מקאו", 1600, רישום, 670X456 מ"מ, פירנצה, מוזיאון האופיצי
ב-1558 וכחלק מאותו תהליך פרסם המשכיל האיטלקי ג'מבטיסטה דלה פורטה (Giambattista della Porta 1535?-1615) ספר בשם "קסם הטבע" או בשמו המקורי Magia Naturalis. זהו אחד מהמפורסמים בספרי המדע הפופולארי שנתפרסמו בעת החדשה המוקדמת ואשר כלל הבחנות בתחומי הגיאולוגיה, האופטיקה, הרפואה, המטלורגיה ועוד. שמה של התערוכה הוא מחווה לספר זה ודומיו והבחירה בכותרת לטינית איננה מקרית שכן השפה הלטינית שהייתה בשימוש אנשי הרפואה בעולם העתיק המשיכה לשמש כלשונם של המדענים גם בעת החדשה המוקדמת ומכיוון שלא הייתה אף פעם שגורה בפיהם של רבים, היא שימשה תמיד מעין שפת סתרים מאגית של יודעי דבר ותכונה זאת לא אבדה לה עד היום.[vi]
העובדה שאמנים רבים בתחילת העת החדשה עסקו במחקר פסבדו-מדעי גרמה לכך ששיטות המיון והצגת הממצאים המקובלות בעולם המדעי השפיעו על היווצרותן של נוסחאות איקונוגראפיות באמנות המערבית. כך למשל חייב ציור הדומם את ראשיתו להתבוננות של ציירים בטבע וניתן לראות זאת בבירור בענפים שונים של אמנות הדומם כגון ב"דומם דגים" של אמן אלמוני אשר ערך את הדגים שלו באופן שמזכיר יותר לוח במגדיר מאשר מערך דומם שתכליתו אסתטית.
אמן הולנדי לא ידוע, "מבחר דגים", 1640 בקירוב, שמן על עץ, 38X50.5 ס"מ, אוסף פרטי
קיימים קווי דמיון ברורים בין תחיית התרבות ההומניסטית ברנסנס לבין ההתחדשות הציונית בארץ ישראל. בשתי התנועות התקיימה רתיעה מהעבר הקרוב וערגה לעבר הרחוק, התקיים תהליך של חילון ובשתיהן בלטו סקרנות ותאוות לימוד.[vii] חלק מרכזי בגיבוש זהותו של העברי החדש בארץ ישראל היה לימוד הארץ או ידיעת הארץ לאור התנ"ך; העברי החדש למד את צמחייתה ובעלי החיים שבה ובמסגרת תהליך זה נוצר חיבור בין המדע לאמנות.[viii] למנהיגי הציונות היה ברור שיש להכיר לעולים החדשים את הארץ כדי לעורר בהם את תחושת השייכות למקום כמו גם את הבעלות על הארץ כממשיכיהם של העברים מהתנ"ך ושל החשמונאים בני הארץ.[ix] הבוטניקה הייתה אחד השופרים העיקריים של הלאומיות המודרנית: אומות רבות בחרו לעצמן צמחים לאומיים ועודדו את חיבורם של ספרי בוטניקה לאומיים אשר סייעו לנכס לעצמן טריטוריות שעליהן תבעו בעלות.[x] כך עשתה גם התנועה הציונית בארץ-ישראל. אחד המפעלים החשובים של התרבות המתהווה בארץ-ישראל היה לא רק לימוד הארץ אלא גם הענקת שמות עבריים לאתרים, לבעלי חיים ולצמחים.[xi] ב-1962 פרסמה האקדמיה למדעים את "פלורה פלסטינה", המגדיר האולטימטיבי לצמחי ארץ-ישראל ששמו הלטיני משמר את אותו רצף של עניין מדעי הנמשך מהעת העתיקה.
העניין בצמחים ובפרחים כחלק מהתחייה הלאומית מצא ביטוי גם באמנות המתהווה בארץ. תלמידי בצלאל למדו לרשום ולתעד את צמחי הארץ במדויק ורק אחר כך לעצב מהם סמלים פורמאליים וחזותיים ותלמידי הגימנסיה הרצליה למדו אמנות בחדר הטבע.[xii] כך קרה שפרחים ובעלי חיים טיפוסיים לארץ-ישראל נעשו לחלק מהמיתולוגיה הישראלית וחלק ממערכת הסמלים הציונית.[xiii] במסגרת תהליך זה זכה למשל הפרח בעל השם ההרואי "דם המכבים האדום" להיות סמל לחיילים אשר הקריבו את עצמם על הגנת המולדת והסמל הלאומי של יום הזיכרון.
כדי ללמד את צמחיית הארץ היה ראשית כל צורך לחקור אותה ואחר כך להעביר את הידע לאחרים. במלאכה זאת עסקו לצד בוטנאים גם מורים לטבע ומורים ל"מולדת". מכיוון שלא היה ידע מוקדם על צמחיית הארץ ובוודאי שלא ידע המנוסח בעברית נאלצו לעיתים אותם המורים להפיק בעצמם את עזרי הלימוד.[xiv] כך למשל החל צבי זילברשטיין (1909-2002) שהיה מורה לטבע בביה"ס הריאלי בחיפה, לצייר את פרחי הכרמל באופן שהיה מקובל במגדירי צמחים, כדי שיוכל ללמד אותם לתלמידיו. מאות הדפים שיצר היו מיועדים לשמש למדריך אשר למרבה הצער לא ראה אור מעולם. הדפים הקטנים הגזורים באופן לא אחיד מלאים ברישומים בתהליך, חלקם בעפרון עליהם מופיע שכבה נוספת בדיו ועליהם סימני מחיקות ותיקונים בטיפקס.
צבי זילברשטיין, "בן חצב יקינתוני", טכניקה מעורבת על נייר, 200X145 מ"מ, אוסף פרטי. הרפרודוקציה מתוך האתר "צמח השדה"
הדף המתאר "בן חצב יקינתוני" אופייני מאד למלאכת הציור הבוטני שכן לא רק שהצמח "מפורק" לכל מרכיביו ונפרש בפני הצופה אלא שכל זה נעשה מתוך שמירה על שיקולים אסתטיים והדף הוא בסופו של דבר גם יצירה יפה לעין. עבודותיו של צבי זילברשטיין לא נחשפו לקהל הישראלי עד כה. לפני כמה שנים יצא ספר לזכרו בהוצאה מוגבלת וחלק גדול מעבודותיו נסרק למגדיר הצמחים הוירטואלי "צמח השדה".[xv] בתערוכה יחשפו לראשונה שישה מתוך מאות רישומיו לקהל הישראלי. בנקודה זאת יש להזכיר את כמה מהבולטים בציירים הבוטניים שפעלו בארץ ואשר איירו את מגדירי הצמחים ואת ספרי ידיעת הארץ שראו במהלך השנים, חלק מהם כמו שמואל חרובי זכו לחשיפה אך אחרים, כגון רות קופל, ברכה אביגד-לוי, אסתר הובר, הת'ר ווד ו-אליהו קויפמן, מוכרים פחות לקהל הרחב.[xvi]
וולטר פרגוסון (נולד ב-1930) הוא ללא ספק אחד האמנים הבולטים הפועל בארץ מזה שנים בשירות המדע ואין שני לו כצייר ומאייר זואולוגי. פרגוסון עלה לארץ מארה"ב ב-1965 ושימש במשך כשלושים שנה כמאייר מדעי במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ב-1969 פרסם את ה"מדריך לציפורי ארצנו", חוברת מאוירת לבני נוער שראתה אור בחסותה של רשות שמורות הטבע וב-1972 ספרון נוסף במתכונת דומה בשם "מדריך ליונקי ארצנו".
וולטר פרגוסון, "יונקים קטנים בחולות המדבר והחוף", מתוך מדריך ליונקי ארצנו, ירושלים: רשות שמורות הטבע, 1972, טבלה ו'
החוברת מבוססת על ציורים בהם מקובצים יחדיו כמה בעלי חיים בהתאם לבית הגידול שלהם באופן המקובל בשפה החזותית של מגדירי צמחים ובעלי חיים. הדף שממול כלל מלבד טכסט המסביר את הדימוי גם מפתח חזותי שסייע בזיהוי בעלי החיים בשמם העברי. בישראל הענייה במשאבים והצמאה לדעת של שלהי שנות השישים וראשית שנות השבעים, נעשו במהרה החוברות הללו למרכיב חזותי מרכזי בעולמו של דור שלם של ישראלים והיוו במידה רבה גם את הזרז לתערוכה זאת. שיטת העבודה של וולטר פרגוסון מבוססת על לימוד קפדני של בעלי החיים תוך התבוננות בטבע, אך גם תוך לימוד של פוחלצים ולעיתים מצא את עצמו אוסף בעלי חיים שנדרסו וגווייתם ספקה לו הזדמנות נדירה להתבונן בהם בנחת. עבודתו כאמן שזורה כל העת במחויבות גבוהה לסביבה ולשימורה למען הדורות הבאים. בתערוכה מוצג ציור שמן גדול מימדים שלו שבו נראה היעל, אחד מבעלי החיים השכיחים ביותר לא רק בספרות ידיעת הארץ אלא גם בשיח הציבורי הישראלי.[xvii]
וולטר פרגסון, יעל, 1988, שמן על בד, 110X90 ס"מ
פרופ' יחזקאל ריבנאי (1899-1972) נחשב לאחד מהראשונים והחשובים בחקר החרקים (האנטומולוגיה) בארץ. במהלך עבודתו נהג לרשום את החרקים אותם חקר: רישומיו כוללים פרטים זעירים של מחושים, כנפיים ואיברים אחרים. בתערוכה מוצג לוח מקורי הכולל כמה רישומים כאלה אותם ערך יחדיו לצורך הכנת לוח בספר על חרקים. גם במקרה זה ניכר כי לצד העניין והדיוק המדעי בולטת האסתטיקה יוצאת הדופן לא רק של כל אחד מהרישומים בפני עצמם אלא גם של הלוח כולו כיצירה שלמה אחת. לעבודות אלה הייתה השפעה עמוקה על בנו, האמן שוני ריבנאי בו נעסוק בהמשך.
פרופ' יחזקאל ריבנאי, "מחושים, בטן וכנפיים", 1965, דיו על נייר, 34X25 ס"מ
נימה קטלב (נולדה ב-1980) גדלה בקיבוץ געתון ובתור ילדה צדה פרפרים ברשת ואספה אותם בתיבה מיוחדת.[xviii] כמו ילדים ישראלים רבים היא גדלה בבית מלא במגדירים מכל סוג וחלמה להיות ארכיאולוגית. בעבודותיה מן השנים האחרונות יוצרת נימה שיח מיוחד בין השפה החזותית של עולם האיור והפנטזיה לבין הרישום המדעי ועבודותיה משלבות דיוקנאות עם תיאורים מדוייקים – כמעט מדעיים – של פרחים ושלדי דינוזאורים על רקע של דגמים פסיכודאליים. בעבודתה "דיוקן עצמי בטבע" היא מתארת את עצמה מוקפת בהילה המורכבת מחיפושיות, נוצות טווס ופרחים של צמח טרופי טורף. ניתן לראות בעבודה זאת הדהוד ליצירותיהם של כמה מהאמנים הבולטים של העת החדשה המוקדמת ובעיקר לאלה של אלברכט דירר.[xix] דירר היה האמן המערבי הראשון שיצר סדרה מקיפה של דיוקנאות עצמיים המבטאים את המודעות העצמית המתהווה של איש הרנסנס והמתוארים בריאליזם עילאי המבוסס על לימוד קפדני של הטבע; באחד מהם גם צייר את עצמו אוחז בקוץ המתואר בקפדנות בוטנית.[xx]
נימה קטלב, "דיוקן עצמי בטבע", 2012, גירים, צבעי מים ודיו על נייר, 42X30 ס"מ
עבודתה של מירה מיילור "אניגמה 4" כוללת למעשה שני דיוקנאות עצמיים, אחד מהם עשוי על בסיס מסיכת חיים. היא מרבה לעסוק ביציקות גוף בגבס אותן היא הופכת אחר כך לעבודות בזכוכית ובחומרים אחרים. יציקות גוף בכלל ומסיכות פנים בפרט הן שיטות שכיחות בקרב אמנים בעת החדשה המאפשרות ללמוד אנטומיה בדרך פשוטה וזמינה.[xxi] בחלק העליון של הפסל מופיע דיוקן עצמי בצדודית בתוך עדשת זכוכית שהיא מעין מכשיר אופטי פשוט אשר שימש מדענים ואמנים כאמצעי ללימוד הטבע כמו גם לניסויים בעיוותים ואשליות אופטיות.[xxii]
מירה מיילור, "אניגמה 4", 2009, טכניקה מעורבת, 120X22X17 ס"מ
הפעולה המורכבת שמבצעת מירה מיילור בתהליך המוביל ליצירת הפסלים שלה, שראשיתו יציקות גבס והמשכו עבודה עם חומרים הדורשים חימום ושריפה כמו זכוכית ומתכות שונות, מזכיר מאד את האלכימיה. מדע האלכימיה – שברור היום כי תכליתו העיקרית להפיק זהב ממתכות פשוטות מופרכת – הביא למרות זאת לגילויים של יסודות חדשים ומתכות שעליהם לא ידענו. ראשיתם של הפסלים היא למעשה ברישומי הכנה ובשיח עם צורות העבודה של פסלי הרנסנס אשר הקפידו על סימטריה ופרופורציות, שיח המוצא ביטוי חזותי ב"סימון" הפנים בקווים או בהוספת היטל מחוגה.[xxiii]
ניר דבוראי (נולד ב-1978) עוסק גם כן בסוג של דיוקן עצמי שיש בו מלימוד הטבע. הוא טובל את גופו בחומר מפתח ומטביע את דמותו על נייר צילום. באופן דומה הוא עוסק גם בהטבעת צמחים בסדרה הנקראת בהתאם בשם "פלורה" (2011-12). בעבודה "עור ועצמות" הוא משלב הטבעה של גוף אנושי עם צמח ליצירת מעין שילוב של לימודי אנטומיה ובוטניקה. בפעולה זאת מנהל ניר שיח עם ראשוני הצילום ומלאכת הצילום המוקדמת. חלוצי הצילום הרבו לעסוק ביצירת הדפסי שמש בהם תעדו חלקי צמחים באופן שהיה בו מלימוד הטבע.[xxiv]
ניר דבוראי, "עור ועצמות", 2012, הדפס כסף יחידני, 78X55 ס"מ
התערוכה כוללת גם עבודות של אמנים אשר עוסקים בליקוט של דימויים לכדי לקסיקונים חזותיים ופועלים כמעין אנציקלופדיסטים. נעמי שניידר (נולדה ב-1952) שקדה במשך כמה שנים על קבוצה של מחברות בהן יצרה את מה שהיא מכנה בשם "טיוטא לאנציקלופדיה מקוצרת", אנציקלופדיה שלא נועדה להתפרסם.[xxv] האנציקלופדיה שלה מבוססת על קטעים שהעתיקה מתוך ספרות ידיעת הארץ המאופיינים בנימה לאומית ובשפה מלאה פאתוס. אגב כך היא יוצרת ציטוטים מתחומי ידע שונים: אקלים, אורניתולוגיה, ארכיאולוגיה (ובמיוחד פרקטיקת הלוחות ההשוואתיים), פרספקטיבה, מורשת ישראל, אדריכלות של בתי כנסת עתיקים ועוד. היא עוסקת באסתטיקה של עימוד הדף באנציקלופדיות ובספרות המודפסת המגיעה עד ל"ארון הספרים היהודי". היא עוסקת בפעולת עריכה מודעת הכוללת מחיקה של דימויים שכבר צוירו ו"תיקון" שגיאות באמצעות טיפקס ובכך יוצרת הד לפעולה דומה של עורכי אנציקלופדיות, כפי שראינו למעלה בדף של צבי זילברשטיין. זוהי פעולה המעקרת מהאנציקלופדיה את המימד הפונקציונלי שלה, הופכת אותה ליצירת אמנות שהיא בגדר הערה תרבותית מורכבת.
נעמי שניידר, מתוך "טיוטא לאנציקלופדיה מקוצרת", 2012, עט, לבד וטיפקס על נייר, 36X27 ס"מ
ניב בורנשטיין (נולד ב-1979) מלקט את הדימויים שלו מעולמה החזותי של התרבות הפופולארית העכשווית: הפייסבוק, הפורנו, המנגה היפנית ועוד. באמצעות החיבור והארגון של הדימויים בציורים בפורמט גדול הוא יוצר טקסט ויזואלי חדש, המהווה מעין לקסיקון חזותי של תקופתנו.
ניב בורנשטיין, פרט מתוך "הנשיקה", 2004, טכניקה מעורבת על בד, 190X210 ס"מ
הבוטניקה הייתה כאמור אחד האמצעים החשובים של הממסד הציוני בכדי ליצור בקרב הנוער קשר למולדת. בהקשר זה נעשה איסוף וייבוש פרחי בר לאחד התחביבים השכיחים בארץ לפחות עד לשנות השמונים. גם האמן לארי אברמסון (נולד ב-1954) ייבש פרחים ואת אלבום הפרחים המיובשים שלו הוא שומר עד היום בסטודיו לצד מגדירים וספרי מדע אחרים. אברמסון מנהל את השיח המקיף והמתמשך ביותר באמנות הישראלית עם הבוטניקה בהקשרה הציוני-ישראלי והעניין שלו בצומח מלווה את יצירתו עוד מראשיתה בשלהי שנות השבעים.[xxvi] בשנת 1994 בעת שטרח על הכנת ספר האמן "פלורה" (ירושלים, סדנת ההדפס ירושלים), החל ללקט צמחי עזובה וצמחי עציץ מן הסדנה וסביבותיה והעתיק אותם לצרכי לימוד באופן ישיר (tracing);[xxvii] בתקופה זאת התוודע לראשונה לצמח "ירוקת החמור" שנעשה למוטיב חוזר ביצירתו.
לארי אברמסון, "ירוקת החמור I", שנה 2006 , שמן ואקריליק על בד, 100X100 ס"מ, אוסף האמן
בקיץ 2003 עמל לארי אברמסון על ספר אמן שני שכלל הדפסים של הצמח "שושנת יריחו" ("שושנת יריחו האמיתית", ירושלים, סדנת ההדפס ירושלים). במהלך העבודה שקד על לימוד הצמח כמו בוטניקאי אך הרחיב את החקירה שלו ושאב ידע גם מהספרות והמיתוס הנוצרי, המוסלמי והיהודי.[xxviii] שושנת יריחו הינו צמח מרתק מבחינה מדעית ופולקלורית והעובדה ששריגיו המכווצים כל העת, נפתחים למגעם של מים והוא "מתעורר לחיים", הפכה אותו לסמל לתחייה. גם הציונות בראשית ימיה ראתה בצמח זה סמל לאפשרות לתחייתו מחדש של העם היהודי בארץ ישראל.[xxix] מאז נעשתה "שושנת יריחו" למוטיב חוזר ביצירתו של לארי אברמסון וסדרה ארוכה זאת מיוצגת בתערוכה בשתי עבודות.
לארי אברמסון, "שושנת יריחו XXV",שנה 2008, שמן ואקריליק על בד, 100X100 ס"מ, אוסף האמן
לארי אברמסון, "שושנת יריחו VIII",שנה 2004, שמן ואקריליק על בד, 100X100 ס"מ, אוסף האמן
המהלך שהחל בשלהי שנות השבעים נמשך כל העת ובין השנים 2011 ו-2012 יצר אברמסון סדרת עבודות תחת הכותרת "1967" שבה רישומים של צמחי ארץ-ישראל בהשראת ציוריה של רות קופל על גבי גיליונות היסטוריים של עיתון "הארץ" מתקופת מלחמת ששת הימים.[xxx] סדרה זאת זכתה להד מיידי מצד האמן יונתן הירשפלד בסדרת מחווה משלו תחת הכותרת "לאריזרי" (2013).[xxxi]
נורית גור לביא (נולדה ב-1952) החלה לעסוק בציור צמחים ב-2004 לקראת התערוכה "מפברואר עד מאי".[xxxii] בתערוכה הציגה עבודות שייצרו יחדיו יומן פלורה שבו שילבה טכסטים קצרים ובהם תיאורים מחיי היומיום לצד דימויים של פרחי בר וצמחי נוי שנעשו בהשראת ז'אנר הציור הבוטני ועולם מגדירי הצמחים.[xxxiii] מאז עסקה נורית בכמה סדרות של יצירות בקשר בין הדימויים החזותיים של פרחי הארץ ויונקי הארץ לבין שמותיהם העבריים וביצירות מסוימות אף הציגה רק אסופה של שמות ללא דימוי חזותי. בעבודות הללו היא עוסקת בקשר שבין שם הצמח בעברית לייצוגו בשיח הבוטני הלאומי הישראלי שלאורו צמחו לפחות שני דורות של ישראלים. היכולת לזהות את פרחי הארץ ולקרוא בשמותיהם העבריים, שימש במשך כמה דורות ככרטיס כניסה למועדון האקסקלוסיבי של הצברים שהחברות בו הייתה סמל מעמד והוכחה לנאמנות ומסירות לארץ.[xxxiv] בעבודותיה שנעשו על גבי קרשי עץ לא מעובדים ועל צלחות חרסינה, הדגישה בעיקר פרחים כמו החצב והחוטמית שהם פרחים מיתיים בשיח הישראלי.[xxxv]
נורית גור לביא, "סרוויס", 2010-2011, צבע על צלחות פורצלן, גודל משתנה
נורית גור לביא, מתוך הסדרה "חצבים על כביש 6", 2013-2006, טכניקה מעורבת על קרשים משומשים, גודל משתנה
שיח עם מגדירי הצמחים הארצישראליים ניתן למצוא גם בעבודתו של פיטר יעקב מלץ (נולד ב-1973). רישום זה נעשה כחלק מפרויקט שבמהלכו רשם פיטר בכל יום במהלך שנת 2012 רישום אחד הנוגע בעולם המושגים ובמטען התרבותי שלו. במקרה זה לפנינו דימוי שאיננו חלק משיח עם הבוטניקה אלא חלק מחתך של התרבות הישראלית בזמן נתון.
פיטר ג'יי מלץ, מתוך הסדרה "מתחת לפני השטח", 2012, טכניקה מעורבת על נייר, 70X50 ס"מ, אוסף פרטי
גם הצייר מאיר אפלפלד (נולד ב-1965) איננו עוסק במפורש בשיח עם הבוטניקה או עם תחום אחר במדע, אך ציוריו הריאליסטיים מבוססים על התבוננות ולימוד קפדני של העולם הסובב אותו ומנהלות שיח ברור עם סוגות מתולדות האמנות המבוססות על חקירה מדעית.
מאיר אפלפלד, "ציפורנים ורודים", 2008, שמן על פשתן, 64X25 ס"מ
כך למשל תמונתו "ציפורנים ורודים" היא המשכה המובהק של מסורת ציורי דומם הפרחים שהתפתחה באירופה במאה ה-17 ואשר נוצרה בידי אמנים אשר שירתו גם בוטנאים. במסגרת מסורת זאת נוצרו גם סוגות משנה כמו זאת של "אגרטל הפרחים" אשר הצייר ההולנדי אמברוזיוס בוסארט היה אחד ממפתחיו החשובים.
אמברוזיוס בוסארט, "אגרטל פרחים", 1618 בקירוב, שמן על עץ, 64X46 ס"מ, האג, מאוריצהאוס.
מקורו של העניין בפרחים זהה לעניין בכל פרט אחר של הבריאה, במיוחד כאשר הוא חינני כל כך. בעיני אנשי העת החדשה המוקדמת העיסוק בפרחים היה בראש וראשונה ביטוי לאדיקות דתית והערצת הבריאה האלוהית אך בעת ובעונה אחת גם ביטוי לעניין מדעי בחקר הטבע. פרחים באגרטלים הופיעו בציורי דת פלמיים כבר במאה ה-15 ונשאו איתם משמעות סימבולית, במאה ה-17 כבר היו הציירים משוחררים מהצורך באמתלה הדתית וציירו אגרטלי פרחים לשם עונג בלבד.
פיליפ בולקיה (נולד ב-1955) הוא אמן פורה מאד אשר כמו מדען מן הדור הישן[xxxvi] מבצע כל העת חקירה אובססיבית של הטבע שעיקרה איסוף של צמחים ובעלי חיים, רישומם והטבעתם במשטחי גבס. כמו אותם מגלי ארצות, הוא עורך מסעות רבים ברחבי העולם ובכל מקום לומד את הסביבה. פיליפ בולקיה הוא מעל לכל דייג העוסק באינטנסיביות בחקר הים והחי בו ובסדנתו שביפו, סמוך לים, הוא עוסק בתיאור של מינים שונים של דגים וייצורי ים. את חלק מבעלי החיים הוא מתאר "כמות שהם" בעוד אחרים נהפכים לסמלים גנריים. כמעצב גרפי זה אך טבעי עבור פיליפ לנדוד כול העת בין שפת האמנות לשפת העיצוב.
פיליפ בולקיה, ללא כותרת (מדוזה), 2007, חלודה ושמן על עץ, 122X122 ס"מ
גם שוני ריבנאי (נולד ב-1952) מנהל שיח עם המימד הגרפי והצבעוני של עולם העיצוב והפרסום שהיה ועודנו חלק מהוייתו. שוני הוא בנו של פרופ' יחזקאל ריבנאי, האנטומולוג שנזכר למעלה והלוחות עם ציורי החרקים שיצר האב נצרבו עמוק בתודעה שלו, השפיעו על אמנותו והם שבים ועולים ביצירות שלו כגון "על הגחון" שבה מתואר שבב אלקטרוני, שהוא מעין חרק ענקי.[xxxvii]
שוני ריבנאי, "על הגחון", 2008, צבע שמן תעשייתי על נייר תעשייתי, 36X93 ס"מ
יעל בן שלום (נולדה ב-1977) מציירת קבוצה של ציפורים אקזוטיות המאורגנות על משטח התמונה כמו על דף במגדיר ציפורים.
יעל בן שלום, "ללא כותרת", 2011, פחם, גיר ועיפרון על נייר, 66X54 ס"מ
הרמן היינצל, "דררה, שלדגים, דוכיפת", מתוך הציפורים. מגדיר שדה שלם לציפורי אירופה והמזרח התיכון, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982, עמ' 191.
אגב כך היא מנהלת שיח גם עם אחד מהסוגות המקוריות ביותר שנוצרו בעת החדשה כתוצאה מפעולת החקירה האינסופית. אותם אמנים שציירו ציפורים אקזוטיות, כמו יאקופו ליגוצי שצייר את ה"מקאו" שראינו קודם, יצרו גם תמונות שמן גדולות מימדים סביב למוטיב כלשהו. כך נוצרה בפלנדריה במאה ה-17 הנוסחה של "קונצרט הציפורים" שבה נראית קבוצה של ציפורים שרה מתוך ספר תווים, כאשר אחד העופות משמש כמנצח! תמונות כאלה פנו אל לב הקהל בשל היותן יפות ומבדרות, אך הן גם ביטוי מבוהק לאותה חקירה מדעית שביצעו האמנים בעת החדשה המוקדמת.
יאן פייט, "קונצרט ציפורים", 1658, שמן על בד, 120X171 ס"מ, אוסף הנסיך מליכטנשטיין.
למרות שהבוטניקה שימשה בשירות הציונות, אין ספק שהמדע שגויס יותר מכל לטובת רעיון תחיית העם היהודי בארץ-ישראל וזכה למקום של כבוד בתרבות הישראלית הוא הארכיאולוגיה. התגליות שחשפו הארכיאולוגים היו מרכזיות להוכחת הקשר בין העם היהודי לארץ ישראל ועל כן זכה מדע זה למעמד מיוחד בשיח הישראלי והצמיח מקרבו גיבורי תרבות כמו פרופ' יגאל ידין. נונה אורבך (נולדה ב-1953) היא אמנית רבגונית ובין השאר מנהלת שיח מתמשך ומורכב עם הארכיאולוגיה בכלל ועם הארכיאולוגיה הישראלית בפרט. בעבודתה היא מדמה את תהליכי העבודה והתיעוד של הארכיאולוגים ומייצרת "ממצאים" המשקפים את עולמה התרבותי.[xxxviii]
בתערוכה מוצגים שלושה רישומים מהסדרה "רפאות" המדמים את הלוחות המפיקים ציירים הפועלים עד היום בשירות הארכיאולוגים וגם שני מאובנים עתידיים שבהם נראים כלי עבודה ממתכת בני תקופתנו ש"נלכדו" בסלע. העבודות עצמן התיישנו מאז שנוצרו, צברו פאטינה, נשברו וכך זכתה היצירה להיות שריד שיש לו היסטוריה משל עצמו והוא זקוק לתיעוד ושימור ממש כמו ממצא ארכיאולוגי.
נונה אורבך, "מאובן", 1998, טכניקה מעורבת, 30X19.3X3 ס"מ
נונה אורבך, "רפאות", 2013, קולאז' ורישום על נייר, 19X14.5 ס"מ
בתערוכה מוצגת גם עבודה מהסדרה "בית ארבעת המרחבים" שבה מדמה אורבך תכניות של אתרים ארכיאולוגיים תוך שיח עם מבנה בית טיפוסי ישראלי מתקופת המקרא.
נונה אורבך, מתוך "בית ארבעת המרחבים", 2005, טכניקה מעורבת על נייר, 70X100 ס"מ
זוהר גוטסמן (נולד ב-1979) משלב את דמות המדען עם זאת של האמן. הוא בוגר החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב ובוגר המחלקה לאמנות בבצלאל. בעבודותיו הוא מייצר ממצאים המתעתעים בצופה שכן הם נראים ממש כמו שחזורים אותם ניתן למצוא במוזיאונים וחדרי טבע. בעבודות כגון "קונגלומרט הומנידי" המשתתף בתערוכה זאת, חוצה גוטסמן את גבולות הארכיאולוגיה ונוגע גם בתחומי מדע אחרים כגון האנתרופולוגיה והפלאונטולוגיה. מבחינה כרונולוגית משתרעות עבודותיו על התווך שבין העידן הפרהיסטורי ועד לעתיד שכן גם הוא מייצר מידי פעם מאובנים עתידיים.
זוהר גוטסמן, "קונגלומרט הומנידי", 2012, אבן גיר, קפה ותה, 120X55X20 ס"מ
גם קרן בן הלל (נולדה ב-1972) היא אמנית מגוונת העוסקת במדיה שונות בהן היא מנהלת שיח מתמשך עם מגוון של שדות מדעיים בהם ארכיאולוגיה, אנתרופולוגיה, זואולוגיה ועוד. היא עורכת סיורים בשדות שמסביב לביתה, אוספת צנפות של עופות דורסים, מפרקת את תכולתם וכמו מדען מרכיבה ומשחזרת את היצורים שנטרפו. אחר-כך היא מרחיבה את העיסוק שלה ומייצרת מהשרידים יצורים דמיוניים, מעין הכלאות בלתי אפשריות של חלקי גוף שונים, יחד עם צעצועי פלסטיק, מגזרות נייר וחפצים אחרים. היא מרבה לעבוד בחומר ומלבד כלים ייצרה גם סדרה של "צלמיות" מחומר בהן גם גרסה משלה ל"ונוס מוילנדורף". בתערוכה מוצגת סדרת הדפסים של יצורים דמיוניים המבוססים על דימויים של מיקרואורגניזמים בספר זואולוגיה.
קרן בן הלל, מהסדרה "מאובייקט לסימן", 2001, תחריט, תצריב ואמולסיה צילומית, 14.8X9.8 ס"מ (גודל הדימוי)
ציקי אייזנברג (נולד ב-1977) מצלם אובייקטים שונים שהוא מלקט בדרכו כגון זיקית שמצא לאחר שנדרסה בכביש. הזכרנו קודם שהצייר וולטר פרגוסון נהג לעצור ולאסוף את שרידיהם של בעלי חיים שנדרסו, או מה שקרוי Roadkill, כדי לצייר בעזרתם ציורים מדעיים. ציקי אייזנברג מצלם את "הממצאים" שלו – מאובנים, קונכיות, וחלקי מטאורים – באורח כמו-מדעי ואחר כך ממשיך וכמו נונה אורבך ו-זוהר גוטסמן מייצר על סמך הידע שרכש מאובנים עתידיים, במקרה זה מאובן העשוי מסיליקון שהוא חומר קשה ולא ידידותי.
ציקי אייזנברג, "ללא כותרת" (זיקית), 2010, תצלום צבע, 40X60 ס"מ
ציקי אייזנברג, "ללא כותרת" (מאובן), 2012, תצלום צבע, 40X60 ס"מ
בעבודת הוידאו "NGC-6853" – הקרויה על שמה של "ערפילית המשקולת" – עורכת קרן יעלה גולן (נולדה ב-1974) ניסוי מדעי שבו היא מנתחת גופים היברידיים. אלה נראים כמו תכשיטים אשר הורכבו משבבים אלקטרוניים וחפצים אחרים. הניתוח מתנהל בסביבה סטרילית, לבנה, המזכירה חדר ניתוח או מעבדת הייטק. תוך כדי הניסוי מתעדת האמנית את הממצאים שלה בפנקס רישומים, ממש כפי שעשו האמנים החוקרים ובראשם ליאונרדו דה וינצ'י. בתערוכה מוצגים לצד עבודת הוידאו גם שני דפים מתוך אותו פנקס.
קרן יעלה גולן, "NGC-6853", 2010, עבודת וידאו, 10 דקות.
קרן יעלה גולן, "NGC-6853", 2010, רישום בעט על דף מתוך פנקס, 14.8X12 ס"מ, אוסף פרטי
ענבל הופמן (נולדה ב-1973) מבצעת בביתה ניסויים בהנבטה אותם היא מתעדת בצילום ובוידיאו. גם כאן בולטת הסטריליות המדעית והנגיעה העתידנית שכן היא עוסקת למעשה בחקלאות מבוקרת שתהיה, כך אומרים, חקלאות העתיד. לנבטים שלה יש אישיות ונוכחות משל עצמם אותה היא מדגישה בכך שהיא רושמת על הנבטים ומעניקה להם שמות.
ענבל הופמן, מתוך הסדרה "עבודת שורשים", 2012, תצלום צבע, 60X60 ס"מ
עבודותיה של נטלי מנדל (נולדה 1984) מונעות מהדאגה שלה לנוכח השינויים הבלתי הפיכים המתרחשים בסביבה שלנו ומהכיליון הכמעט מוחלט של המשאבים הטבעיים בעולם. הסטודיו שלה, אותו היא מכנה בשם "הג'ונגל", פועל למעשה כמעבדה למחזור חומרים קשים מהסביבה שלנו והפיכתם ליצירות אמנות בהן היא מציעה אלטרנטיבה לעולם נטול משאבים. בתערוכה מוצג מיצב שלה שהוא חלק מסדרה של מיצבים תחת הכותרת "הנבטות חשמל". זהו מעין תפרחת של כבלי חשמל אשר צומחים מתוך הסביבה האורבנית, זורם בהם מתח חשמלי, צומחים מהם עלים, פורחים פרחים מפלסטיק וסביבם שורצים בעלי חיים. מיצבים מעין אלה נוצרים בתהליך ארוך של מחקר ולימוד שבמהלכו עוסקת נטלי ברישומים אנטומיים ומקביל מיבשת עלים ופרחים בין הדפים של חוברות נשיונל ג'יאוגרפיק. את הרישומים והעלים היא מחברת יחדיו בלמינציה למעין "קפסולות זמן" אשר שתיים מהן תוצגנה לצד ההנבטה. ברישומים ובפעולות שהיא מבצעת חוזר הרעיון של הנבטות מתוך גוף האדם כאפשרות ל"לידה מחדש".
נטלי מנדל, מס' 6 מתוך הסדרה "קפסולות זמן", 2011, עט על נייר ועלים מיובשים, נתון בלמינציה, 42.3X30 ס"מ הלמינציה, 32.7X24.7 ס"מ גיליון הנייר
נטלי מנדל, "הנבטות חשמל", 2013, פרט מתוך מיצב בטכניקה מעורבת
לסיכום ניתן לומר בבירור כי המדובר ללא ספק בתופעה רחבת היקף שבה אמנים ישראלים חוקרים את הטבע בפרקטיקות של מדענים.[xxxix] בקרב האמנים הותיקים יותר, מתקיים הדהוד ברור לשילוב שהתקיים בשיח הישראלי בין מדע ללאומיות ואילו אצל האמנים הצעירים המבט הוא גלובליסטי יותר. בולטת העובדה כי המחקר מכסה תווך כמעט אינסופי של זמן המשתרע מהעידן הפרהיסטורי ועם מבט לעבר העתיד. סוגיות כמו הכחדה של זנים והתכלות המשאבים הטבעיים טורדת את האמנים ויש על כן עיסוק רב במאובנים עתידיים ובעידן הפוסט-אנושי בכלל. אמנם ברור כי שורשי העיסוק במדע מקורם במידה רבה בקסם הרומנטי, האינדיאנה ג'ונסי, שבמדעים, אבל מעל לכל יש כאן ביטוי לצורך לחקור וללמוד וקריאה לחדש את השיח בין האמנות למדע.
מקורות
אלמוג עוז, 1997, הצבר – דיוקן, תל-אביב: עם עובד.
הירשפלד אריאל, 2006, "בוטניקה של התגלות", בתוך שירת העשבים: ציורי שמואל חרובי
ל"אוצר צמחי ארץ ישראל" מאת אפרים וחנה הראובני, עורכת: תמר מנור פרידמן,
ירושלים: מוזיאון ישראל, עמ' 41-19.
חכם מיכל, 2013, "התנין של 'הרצליה': חדרי טבע ואמנות בגימנסיה", בתוך ימי הגימנסיה:
הגימנסיה העברית 'הרצליה', 1959-1905, עורך: גיא רז, תל אביב: מוזיאון ארץ-ישראל,
עמ' 63-48.
מישורי אליק, 2000, "צמח מוכר – צמח בר" בתוך שורו הביטו וראו: איקונות וסמלים חזותיים
ציוניים בתרבות הישראלית, תל אביב: עם עובד, עמ' 277-240.
מנור-פרידמן תמר, 2004, לארי אברמסון: שושנת יריחו, ירושלים: סדנת ההדפס ירושלים.
מנור-פרידמן תמר, 2006, שירת העשבים: ציורי שמואל חרובי ל"אוצר צמחי ארץ ישראל" מאת
אפרים וחנה הראובני, ירושלים: מוזיאון ישראל.
תמיר טלי, 2009, פיליפ בולקיה: לחות, הוצאה עצמית.
Desmond, Ray, 1986, Wonders of Creation: Natural History Drawings in the British
Library, London: British Library.
[i] תופעה זאת באמנות הישראלית טרם נחקרה. התערוכה "מוזיאון הטבע" שאצרה ב-2009 רויטל בן-אשר פרץ במוזיאון פתח-תקוה לאמנות, בחנה "את הגבול הדק שבין אופני התצוגה הנהוגים במוזיאון הטבע לבין אופני התצוגה האמנותית" וחשפה את העובדה ש"שני התחומים קרובים מכפי הנראה לעין, ושני הצדדים מוצאים את עצמם ניזונים ומועשרים זה מזה…". בן אשר פרץ רויטל, 2009, מוזיאון הטבע, פתח תקווה: מוזיאון פתח תקווה לאמנות, עמ' 11-10.
[ii] Desmond 1986, p. 36.
[iii] Desmond 1986, p. 40.
[iv] הירשפלד 2006, עמ' 23.
[v] Desmond 1986, p. 9.
[vi] הירשפלד 2006, עמ' 29.
[vii] חכם 2013, עמ' 52-51, 61-62.
[viii] חכם 2013, עמ' 52.
[ix] חכם 2013, עמ' 52; מישורי 2000, עמ' 241.
[x] הירשפלד 2006, עמ' 19, 29; חכם 2013, עמ' 62-61.
[xi] הירשפלד 2006, עמ' 19; חכם 2013, עמ' 62-61; מישורי 2000, עמ' 261.
[xii] מנור-פרידמן 2006, עמ' 12-11; חכם 2013, עמ' 56.
[xiii] מישורי 2000, עמ' 271-270, 274.
[xiv] מישורי 2000, עמ' 264.
[xv] וכמן אברהם ורחל (עורכים), 2005, צבי זילברשטיין, רישומים של צמחי ארץ ישראל, חיפה.
[xvi] על ציירי הטבע של ארץ ישראל ראו באתר של איתמר לוי:
http://www.itamar-books.co.il/newsletter/newsletter.asp?mode=nl&newsletter=20
[xvii] ישראל מכונה לעתים "ארץ היעל" וזה מהווה מרכיב מרכזי בסמלה של רשות הטבע והגנים בישראל.
[xviii] לימים הנציחה נימה קטלב את תחביב הילדות שלה ביצירתה "אוסף הפרפרים", 2010, גירים וסיכות על נייר, 70X50 ס"מ.
[xix] כאן הכוונה בעיקר לדיוקן העצמי של דירר משנת 1500, הנמצא כיום במוזיאון הפינקותיקה הישנה במינכן (שמן על עץ, 67X49 ס"מ). בדיוקן זה באים לידי ביטוי מעמדו של האמן וחשיבותו העצמית בכך שהוא משתמש בנוסחה האיקונוגרפית של "ישו המברך".
[xx] אלברכט דירר, "דיוקן עצמי בגיל עשרים ושתיים", 1493, שמן על בד, 57X45 ס"מ, פריז, מוזיאון הלובר.
[xxi] בהקשר זה יש להזכיר כמובן את יגאל תומרקין שאולי יותר מכל אמן ישראלי אחר יצר דיוקנאות עצמיים המבוססים על מסיכת חיים, ראו: פוסק אביגדור ו. ג. 1992, "שפת הדימויים של תומרקין א. חמישה דיוקנאות עצמיים" בתוך תומרקין. פסלים 1992-1957, אוצרת: אלן גינתון, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, ללא ציון עמודים.
[xxii] מעשה זה מזכיר את השיח הענף שמנהלים אמנים כבר שנים בדיוקנאות עצמיים בעדשות קמורות או באמצעים אופטיים אחרים אשר יוצרים עיוות. בהקשר זה יש להזכיר כמובן את הדיוקן העצמי המפורסם של פרמיג'יאנינו ("דיוקן עצמי במראה קמורה", 1524 בקירוב, שמן על עץ, וינה, המוזיאון לתולדות האמנות). גם באמנות הישראלית העכשווית יש עיסוק רב בסוג זה של דיוקנאות עצמיים, ראו: אמנון דוד-ער, "דיוקן עצמי במראה קמורה", 2008, שמן על בד, 94X89 ס"מ; סיגל צברי, "על המראה", 1993, שמן על בד, 80X80 ס"מ; נעמי מנדל, "דיוקן עצמי על קומקום", 2009, שמן על בד, 150X100 ס"מ.
[xxiii] היטל באמצעות מחוגה השאול משרטוטים של נקודת מגוז ניתן למצוא למשל בפסלים "אניגמה 2" ו"על היופי", ראו: http://www.miramaylor.com/collection.php
[xxiv] ראו: Steidl, Katharina, 2012, "Leaf Prints: Early Cameraless Photography and Botany", PhotoResearcher 17, pp. 26-35.
http://www.academia.edu/2276365/Leaf_Prints._Early_Cameraless_Photography_and_Botany
[xxv] עבודות מתוך הסדרה "טיוטא לאנציקלופדיה מקוצרת" הוצגו לראשונה בתערוכה "ממוללת" שאצרה יעל קיני בגלריה הקיבוץ, ראו: http://www.artcity.co.il/Exhibition.php?ind=1798
[xxvi] את תחילת העניין בצמחים ביצירתו רואה אברמסון בעבודה "להזמין את השטן" מ-1979, ראו: מנור-פרידמן 2004, עמ' 6. בתחילת שנות השמונים יצר לארי אברמסון גם סידרה של רישומים וציורים אנטומיים, ראו: טלמור דניאלה, 2001, לארי אברמסון: מקרה לילה, חיפה: מוזיאון חיפה לאמנות, עמ' 43-38.
[xxvii] מנור-פרידמן 2004, עמ' 7.
[xxviii] מנור-פרידמן 2004, עמ' 5, 10.
[xxix] מנור-פרידמן 2004, עמ' 11-10.
[xxxi] כל העבודות הן שמן על רדימייד, 60X40 ס"מ; הסדרה היא מחווה גם לעבודותיו של הצייר יוסף זריצקי ומכאן שמה (אחת העבודות בסדרה יוצרת מחווה גם לאמן משה קופפרמן). ראו: http://www.hirschfeld-art.com/92733/1279656/selected-work/larizari
[xxxii] הגלריה לאמנות מרכז ההנצחה קרית טבעון, 2005, אוצרת: אסתי רשף.
[xxxiii] רשף אסתי, טכסט לתערוכה של נורית גור לביא "מפברואר עד מאי", 2005.
[xxxiv] אלמוג 1997, עמ' 269-268.
[xxxv] על חשיבותו של החצב בהקשר זה, ראו הראובני נגה, 2006, "חולמים ולוחמים", בתוך מנור-פרידמן 2006, עמ' 46-43 ושם הפניה ל-הראובני אפרים וחנה, 1941, פרשת החצב והיבלית, ירושלים.
[xxxvi] תמיר 2009, עמ' 7.
[xxxvii] ההקבלה בין חרקים לרכיבים אלקטרוניים השתרשה כבר מזמן בתרבות הפופולארית והיא מוכרת בעיקר בזכות השבב האלקטרוני המכונה בשל המראה שלו בשם ג'וק.
[xxxviii] מבחר של "ממצאים" כאלה הוצגו בתערוכת היחיד שלה "תל נונה" (אוצרת:דניאלה טלמור, המוזיאון הימי הלאומי, חיפה, 2001).
[xxxix] בתערוכה נסקרו רק חלק מגופי העבודות הרלבנטיים, ניתן להזכיר בהקשר זה גם את השיח של כמה אמנים נוספים בהם צבי גולדשטיין, גלעד אפרת, אליעזר זוננשיין, תומר ספיר, אורי שפירא ו-יואב שביט וסדרת עבודות כגון "אני, בוטניקה" של יוסף קריספל.
Magia Naturalis 